האם בישראל יש זכות לאנונימיות?

מה חדש בתחום הפרטיות?

‏שתי פרשיות בתחום הפרטיות עוררו לאחרונה עניין בתקשורת וברשתות החברתיות.

הפרשייה הראשונה: ניסיון של חשבון הטוויטר ״שגב ישראל אפריאט״ לחשוף את זהות מפעיל/ה/י הבלוג הכלכלי ״הסולידית״ והדפים הנלווים ברשתות החברתיות השונות.

הפרשייה השניה: דיווחו של העיתונאי יהושע ג׳וש בריינר על זימונה של ח״כ טלי גוטליב לחקירה על שחשפה את זהות בן זוגה של שקמה ברסלר, העובד בעבודה חסויה.

הפרשיות האלו מעוררות סוגיות בדיני פרטיות. הנה כמה שאלות מעניינות:

האם לבן זוגה של שקמה ברסלר ולמפעילי ״הסולידית״ יש עילות תביעה אזרחיות נגד ח״כ גוטליב ואפריאט? מה עילות התביעה? תביעת נזיקין? תביעה על פגיעה בזכויות אדם? תביעת קניין רוחני?

העיסוק הציבורי בפרשיות ״הסולידית״ וגוטליב היא הזדמנות לדון בסוגייה המשפטית, מבלי לנקוט עמדה לגופן של הפרסונות המעורבות בשתי הפרשיות.

‏
מהן הסוגיות המשפטיות העולות משתי הפרשיות?

‏ניתן לזהות בקלות, שבכל הקשור לפרטיות, הפרשיות האמורות מעוררות דיון, לפחות בשלוש סוגיות.

סוגיה ראשונה: במגילת הזכויות שמדינת ישראל מקנה לאזרחיה, האם האזרחים נהנים גם מה״זכות לאנונימיות״?

‏סוגיה שנייה: האם פרטיות, היא זכותם של האזרחים, היא שהיא רכושם? כלומר: האם אפריאט וגוטליב פגעו בזכותם של בן זוגה של ברסלר ובמפעילי הבלוג ״הסולידית״? או שאפריאט וגוטליב חיסרו מרכושם?

סוגיה שלישית: באיזו נקודה, הדין בישראל קובע את האיזון בין ״חופש הביטוי״ לבין ה״זכות לאנונימיות ולפרטיות״?

נדון בכל אחת מהשאלות בקצרה.

סוגיית הזכות לאנונימיות

‏הזכות לפרטיות הוכרה במשפט הישראלי כזכות חוקתית על-חוקית. וסע׳ 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע את הפרטיות כזכות יסודית בישראל, הנגזרת מכבודו וחירותו. אך מה בנוגע לאנונימיות?

‏הזכות לאנונימיות לא פותחה בידי המחוקק, אלא נקבעה במערכת המשפט. בית המשפט העליון (רע״א 4447/07 רמי מור נ׳ ברק) קבע כי בישראל, הזכות לפרטיות כוללת גם את הזכות לאנונימיות.

אולם, חשוב לציין, כי אמנם הזכות לאנונימיות הוכרה בבית המשפט העליון, אך עם השנים היא החלה להתכרסם. הזירה בה חל הכרסום המשמעותי של הזכות לפרטיות היא במסגרת ״ועדת הבחירות המרכזית״.

תחילה, יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת ה-17 השופטת דורית בייניש, קבעה, בין היתר בהסתמך על הלכת רמי מור, שניתן לנהל תעמולה אנונימית באינטרנט. אולם, ככל שחלף הזמן, השופטים סאלים ג׳ובראן וחנן מלצר, שעמדו בראשות ועדת הבחירות לכנסות ה-20 וה-21 (בהתאמה), בפרשיות שנודעו כ״פרשיית V15״ ו״פרשיית הבוטים״, כבר אסרו על קיום תעמולה פוליטית אנונימית.

לסיכום, שלושה מוסדות עסקו בזכות זו:

הכנסת – קבעה את הפרטיות כזכות יסוד;

בית המשפט העליון – פיתח את הזכות לאנונימיות;

ועדת הבחירות המרכזית – אסרה על השפעה אנונימית על הבחירות;

סוגיית הפרטיות כקניין

‏בארה״ב (למשל: Brink v. Griffit או: Time, Inc. v. Hill) פותחה החלוקה בדיני הפרטיות, בין: ״פרטיות כזכות״ שהפרתה גורמת לצער, לבין: ״פרטיות כקניין״ שהפרתה היא פגיעה במוניטין ושם טוב.

כלומר, בתפיסה האמריקאית, הפרטיות אינה רק ״זכות״, אלא היא גם ״נכס כלכלי״ בעל ערך שניתן לסחור בו, ואדם שפוגע לאדם אחר באנונימיות שלו, הוא בעצם פוגע לו בנכס ממוני, שכן, האדם האנונימי יכל לסחר את היחשפותו, ולהפוך את אקט חשיפתו להכנסה.

לעומת ארה״ב בעלת האורינטצייה הקפיטליסטית, בישראל, הפסיקה הקרובה ביותר לרעיון האמריקאי היא ‏הפסיקה (ע״פ 2963/98 גלעם נ׳ מדינת ישראל) הקובעת כי לזכות לפרטיות יש שני מרכיבים: ״כבוד״ ו״קניין״. הפסיקה האמורה קובעת כי הפרטיות היא מבצרו הקנייני, האישי והנפשי של האדם.

כלומר, בפסיקה הישראלית, גם אם הפרטיות היא ״מבצר קנייני״ היא עדיין אינה קניין של ממש. שכן, אילו היתה קניין של ממש, לכאורה, היתה אמורה להיות להפרתה התייחסות בפרק ח׳1 זכויות היוצרים, תשס״ח-2007 העוסק בחשיפת גורמים אנונימיים ברשת הפוגעים בזכויות של קניין רוחני.

סוגיית האיזון בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי

ומה האיזון שקבע הדין הישראלי בין נושאים בעלי עניין ציבורי לבין הזכות לפרטיות?

ובכן, החוק בעצמו מתייחס לאיזון בין ה״זכות לפרטיות״ לבין ״זכות הציבור לדעת״.

בסעי׳ 18(3) לחוק להגנת הפרטיות, תשמ״א-1981 נקבע ‏כי בהליך פלילי או אזרחי המתנהל נגד אדם שפגע בפרטיות, תיהיה לפוגע הגנה אם בפגיעה בפרטיות היה ענין ציבורי המצדיק את הפגיעה בנסיבות הענין.

החוק מסייג את ההגנה בהסתייגות אחת:

‏אם ההפרה היתה בדרך של פרסום – בתנאי שהפרסום אינו כוזב.

שוב, ניתן לראות כי הדין הישראלי רואה את סוגיית הפרטיות כסוגיית ״זכויות״ ולא כסוגיה ״כלכלית״. שכן, החוק במהותו, מנסה לשרטט איזון בין זכויות. ככל שהדין הישראלי היה רואה בפרטיות נכס קנייני, היה פחות מתאים רעיון האיזון בין זכויות. שהרי לא יעלה על הדעת, שדין הישראלי יאפשר, במקרים מסויימים, לגנוב כסף כדי להביא לידי פרסום ידיעה שיש לציבור עניין בו.

הפוסט אינו מהוה ייעוץ משפטי, אלא הזדמנות לליבון סוגייה משפטית בדיני הפרטיות בהקשר לאירועי השעה.