הבוקר פרסמנו מאמר דעה בעיתון ״הארץ״ ופרטנו בו שמונה חסרונות בהיבטי הפרטיות והסייבר בחוק הרוגלות:
ישראל גולדמן
20:00 • 17 בדצמבר 2024
"חוק המשטרה", שעבר בכנסת בקריאה טרומית לפני חודש וזכה לכינוי "חוק הרוגלות", קובע, בתמצית, כי בעבירות שעונשן יותר מעשר שנות מאסר, וכן בכמה עבירות נוספות, המשטרה תוכל לבקש משופט, במעמד צד אחד, להפעיל תוכנת רוגלה, לחדור למחשבים ולטלפונים חכמים ולהעתיק מהם תוכן. לפי הצעת החוק, הפעלת תוכנת הרוגלה מותרת לצורך אחת משתי מטרות: לאחר שנעברה עבירה, להתחקות אחרי העבריינים שביצעו אותה, ובטרם נעברה — לאפשר למשטרה לאסוף מודיעין ולמנוע את ביצועה.
בהצעה יש חסרונות משמעותיים, שחלק מהם עלולים להכשיר את הדרך לביסוסה של מדינת משטרה, בהסירם בלמים שכיום עומדים בפניה. המרכזי שבהם: כיום, יכולה המשטרה לבקש לחדור למחשב רק בשלב החקירה הגלויה. כך, כששוטר מבקש משופט היתר לחדור למחשב, לחשוד ניתנת הזדמנות להציג את נימוקיו לפני השופט ופרסום על נימוקי המשטרה. שיטת המשפט האדוורסרית הנהוגה בישראל מתבססת על תחרות הגונה בין טיעוני הצדדים בפני שופט. הצעת החוק החדשה הופכת את השופטים, דה פקטו, ליועצים משפטיים של המשטרה.
בלם נוסף שמוסר בהצעת החוק החדשה הוא ביטול שני תנאים המאפשרים חדירה למחשב: נוכחות של המחזיק בו ונוכחות של עדים. בלמים אלה מקשים על החוקרים לחטט בתכנים שאינם רלוונטיים לעבירה הנחקרת. האפשרות לחדור למחשב שלא בנוכחותם של עדים או של המחזיק בו מייצרת פירצה משמעותית. המשטרה תוכל להציץ בכל התכנים: אישיים, רגישים, סודות עסקיים וכדומה.
החיסרון השלישי טמון בהרחבת סמכויות המשטרה גם לשלב של מניעת עבירה. כיום, החוק מאפשר לחדור למחשב רק לאחר שנעברה העבירה. עובדה זו מעניקה לאזרח נורמטיבי תחושה שפרטיותו מוגנת, לפחות מפני עוצמת השלטון. משמעות הרחבת הסמכויות היא, שלא יהיה אזרח בישראל שפרטיותו מוגנת. די בכך שהמשטרה תסביר לשופט, במעמד צד אחד, שחדירה למחשב תמנע עבירה — כדי שהיא תוכל להשתיל בו תוכנת רוגלה.
החיסרון הרביעי: כיום, אישור חדירה למחשב תלוי באיזון נקודתי בין פרטיותו של חשוד ספציפי למידת מסוכנותו. הצעת החוק מאפשרת למשטרה לבקש אישור לחדור למחשב בלי הבחנה בין הטכנולוגיות שבאמצעותן מתבצעת החדירה, כשברור שחלק מהטכנולוגיות הקיימות מסוגלות להפוך את המחשב והטלפון החכם למכשיר המקליט ומצלם את סביבתו. כלומר, אין מדובר עוד באיזון בין פרטיות למסוכנות של אינדיווידואל מסוים, אלא בין המסוכנות של אינדיווידואל אחד לפגיעה בפרטיות של אחרים. אלה שיעברו לידו ברחוב, בחדר הכושר, בכל מקום.
החיסרון החמישי נוגע לפוטנציאל הפגיעה החמורה באמינות הראיות. בחלק מהטכנולוגיות המאפשרות חדירה למחשב, הטכנולוגיה אינה מסתפקת בהרשאת צפייה בתכני המחשב, אלא מאפשרת גם ביצוע פעולות במקום בעלי המכשיר. חמור מכך, חלק מהטכנולוגיות מאפשר לבצע מניפולציות בחומר שבמחשב.
החיסרון השישי נובע מהעובדה שבישראל לא נוהגת הלכת "פרי העץ המורעל", הפוסלת ראיות שהושגו בשלב שני, אחרי שקצה החוט לפענוח העבירה הושג שלא כדין. כלומר, שוטרים יוכלו לחדור לחומרי מחשב גם בלא היתר, ו"להלבין" את החדירה בדיעבד באמצעות אישור משופט. האמת היא שהצעת החוק לא מגינה על האזרחים גם אילו נהגה הלכת "הפרי המורעל", משום שבחלק מהטכנולוגיות לא ניתן לדעת מתי נעשתה החדירה הראשונה ונעברה עבירה.
החיסרון השביעי מצוי בעובדה, שאין בהצעת החוק הגנה על עורכי דין, רופאים ועוד, שחיסיון הוא בליבת מקצועם.
החיסרון השמיני: בחירת העבירות שהצעת החוק מאפשרת לבקש בגינם אישור לחדור למחשב נראית מוזרה. למשל: סעיף 157 לחוק העונשין, שעניינו התפרעות, עבירה שאפשר לייחס למתנגדי שלטון נמצא בחוק ברשימת העבירות המאפשרות שימוש ברוגלה. לעומת זאת, עבירות הקשורות לטוהר המידות של השלטון, כשוחד, לא נכנסו לחוק. ייתכן שהחוק מבקש להגן על נבחרי ציבור מפני מעקב של המשטרה כדי להגן על הדמוקרטיה, אך נראה שהוא לא מבקש להגן באותה מידה גם על המוחים נגד השלטון.
נכון, החוקים הקיימים בנוגע להאזנות סתר מיושנים ונדרשת חקיקה עדכנית, שתכלול התייחסות לרוגלות וחדירה למחשבים, אבל היא מחייבת איזונים ובלמים. אפשר היה לכלול אותם, למשל על ידי צירוף נציג של הרשות לפרטיות במשרד המשפטים, שיגן על זכויות בעל המחשב בשלב החקירה הסמוי. אפשרות נוספת היא למנות בתוספת לחוק רשימת טכנולוגיות ספציפיות שאפשר לבקש משופטים היתר לעשות בהן שימוש. התוספת תיתן עדיפות לטכנולוגיות שמתעדות את כל מהלך החדירה של השוטר למחשב, וכן לטכנולוגיות שאינן מאפשרות לבצע שינויים בתוכן המחשב אלא רק לצפות בו.
הכותב הוא עורך דין המתמחה בדיני סייבר ופרטיות
